.”עבודות האמנות של נתן אלקנוביץ’ מותר לגעת. זו אפילו חובה. על הקנבסים הענקיים שלו משולבים צילומי ילדות, רפרודוקציות ודיוקנאות מפורסמים עם חומרים מיוחדים שיוצאים החוצה מהבד. מעין גישה ססגונית ומהפנטת לתלת–ממד. “אנשים לא רגילים לראות עבודות כאלה”, הוא צוחק, “לכן אני גם תמיד מרשה לגעת”. גם הסטודיו שלו, חדר מלאכה קטן וצנוע בכיכר אתרים בתל אביב, הוא לא משהו שאנשים בתחום רגילים לראות. מעבר לעובדה הכמעט בלתי נתפסת 250שמהמקום הזעיר הזה יצאו לדרכן כבר למעלה מ– יצירות, שנמכרו בעשור האחרון ברחבי העולם, קשה להבין בתחילה מדוע הסטודיו נראה כמו מטבח, ולמה במקום מכחולים ומברשות יש בו מסננות צפופות, מערבלים (אלה שמרסקים את הירקות במרק) וסכו”ם. את התשובה, אגב, מקבלים כשרואים איך הוא עובד: מזליף את החומר המיוחד על הבד תוך שליטה מוחלטת בטקסטורה. החומר מתייבש, מתקשה ונשאר על הבד כתבליט מיוחד. המתכון סודי, למי שתהה. כבר שבע שנים שהוא מצייר שם מדי יום, לצד עבודתו כמעצב תלבושות בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע המקומית; ורואים את זה. “בציורים שלי אני הרבה פעמים מתפקד כמו מעצב אופנה”, הוא מאשר, “הטקסטורות של התבליטים מזכירות לי בדים, אריגים. בנוסף, בכל שנה אני מצייר ציורים עם השפעה מאוד חזקה של הצבעים ששולטים באופנה. כאן אני משלב את האופנה והאמנות יחד. וזה עובד גם הפוך: גם בעיצוב תלבושות הקורלציה היא שלמה. כשאני מעצב תלבושות לסרט, אני מדמיין את הפריים של השחקנים יחד ואני רואה את הציור הזה מראש בדמיון שלי, ואז אני מתרגם את זה לבגדים ולצבעים”. אבל מה שבאמת הופך אותו לעוף נדיר בנוף העכשווי הוא המאבק המתמיד שלו: עם הילדות תחת משטר קומוניסטי במולדביה; עם קשיי הקליטה שלו כנער כמעט לא יצא מהבית; 18בבת ים; עם העובדה שעד גיל עם הצורך לסיים את השירות הצבאי בהצטיינות; עם העבודה הקשה בלימודי עיצוב האופנה בשנקר ובעיקר עם עצמו. אולי זו הסיבה שבניגוד לאמנים מיוסרים אחרים, אלקנוביץ’ לא יוצר מתוך סבל. “להפך”, הוא אומר, “אני אוהב לצייר רק כשאני מרגיש טוב”. בשנים האחרונות היו לו תערוכות יחיד בלוס אנג’לס, אריזונה, ניו יורק ובלונדון, וכיום הציורים שלו נמכרים גם באמסטרדם, במוסקבה ובמקומות נוספים. לאחרונה אנטיתזה . הוא מעולם 18 והסתגר בבית בבת ים עד גיל 10הוא עלה ממולדביה בגיל לא למד אמנות, לא יוצר מתוך כאב, ומעדיף כלי מטבח על מכחולים ומברשות. נתן אלקנוביץ’, שיצירותיו נמכרות בכל העולם, פותח סוף סוף תערוכה גם בארץ. דיוקן האמן כאיש שונה > יעל בן ישראל התגבשו הסדרות השונות לאוסף אחד של ארבעים יצירות נבחרות, שיוצגו מחר בקיסריה בתערוכת יחיד, שעבורו היא תערוכת הבכורה בישראל. בזה הוא לא שונה מהרבה אושיות תרבות אצלנו: קודם הם מתפרסמים בעולם, ורק אחר כך מכירים בהם בארץ. מתחת לסינר של אימא , נולד במולדביה כבן זקונים. הוא 44אלקנוביץ’, גדל במשפחה חמה, מגובשת ומורחבת. כשהיה בן עשר החליטו הוריו לעלות לישראל. “מהילדות במולדביה אני כמעט שלא זוכר דבר. מחקתי המון. לא סבלתי את הקומוניסטים ואת שיטת הממשל. כילד כל הזמן פחדתי לדבר, כדי שאף אחד לא יאזין וישלח בגללי את ההורים שלי לסיביר. כשהייתי בן תשע ואבא שלי אמר לי שעולים לישראל, הייתי הכי מאושר בעולם. אמנם מעולם לא שמעתי את המילה ‘ישראל’ קודם, אבל כל מקום אחר היה נראה לי עדיף”. המשפחה עלתה לארץ והתמקמה בבת ים, ואלקנוביץ’, שחש בקשיי הקליטה של הוריו (שהיו כבר ), התעקש לבלות את כל השנים הבאות בצמוד 50בני אליהם. “את העברית למדתי תוך שלושה חודשים, אבל הייתי ילד מופנם מאוד וביישן. גם לדיכוי הקומוניסטי היו כמובן השלכות. לא הייתי מסוגל לדבר עם אנשים זרים, או להישיר אליהם מבט. כבן זקונים להורים שעלו לארץ ולא הכירו כלום, היה גם להם מאוד נוח שאני איתם בבית, כי דרכי הם ידעו על כל מה שקורה בחוץ. הייתי אפילו מתרגם להם את החדשות. מעולם לא שלחו אותי לשום חוג או דרבנו אותי לצאת. הייתי חוזר מבית הספר ומבלה עם אימא שלי את כל היום. עד הגיוס יצאתי פעם אחת למסיבה, בכיתה ו’, ובקולנוע אני חושב שהייתי פעמיים. אבל הייתי ילד מאושר, היה לי עולם פנימי מאוד עשיר. עד היום אני יכול להיות עם עצמי במשך שבועות, להפליג בדמיונות ולהעסיק את עצמי במשך שעות”. שמונה השנים שאלקנוביץ’ העביר “מתחת לסינר של אימא” היו יותר מסתם ביטוי עבורו: “אימא שלי הייתה בשלנית מעולה. מתישהו היא הפסיקה לעבוד והייתה מבלה שעות במטבח. שם הייתי קורא, מכין שיעורים, שומע רדיו, והיא במקביל הייתה מבשלת. עד היום אני יודע להכין הכול: כל סוגי הבצקים והלחמים, תבשילים, עוגות, דגים, סלטים, מרקים – הכול. בלי חומרים משמרים ובלי מזון מוכן מהשקיות. בזמן הזה גם הייתי מצייר המון
