An article about Natan`s art and family in Israeli leading newspaper, Yediot Ahronot

An article about Natan`s art and family in Israeli leading newspaper, Yediot Ahronot, December 2017
"בניו־יורק כבר הייתי מיליונר" סיפור חייו יוצא הדופן של נתן אלקנוביץ': הצייר שהפורטרטים שלו — מגל גדות ועד אלביס — זוכים להצלחה בעולם, אבל הוא מעדיף לגור בדירה שכורה בכפר־סבא עם בן הזוג שלו, רקדן בלט איטלקי סמדר שיר | צילומים: יובל חן העבודות של הצייר נתן אלקנוביץ' מוצגות בגלריות עילית ברחבי העולם, מככבות באוספים פרטיים של מביני עניין, אבל הוא מודה ביובש שאין באפשרותו לקנות אף אחת מהן. "בעשרים השנים האחרונות מכרו מאות אוריגינלים שלי, כל אחד במחיר מינימום של עשרת אלפים דולר, אבל אני מקבל רק שברי אחוזים מהסכום, כי יש הרבה ידיים של סוכנים בדרך, וכל מי שהיה חלק מהמכירה דואג להפריש נתח לכיסו הפרטי. ברור שזה מתסכל, אבל ככה עובד השוק הבינלאומי". בעוד בעולם יש ביקוש ער לעבודות שלו, בארץ לא ממש שמעו עליו. "את המשפט 'אין נביא בעירו' המציאו עליי", אומר אלקנוביץ', 52, שזכה כבר ארבע פעמים בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה על עיצוב תלבושות ("אחד העם 101", "הבורר", "מוכרחים להיות שמח" ו"היה או לא היה"), ונחשב לאחד הבכירים בתעשייה, אבל הציורים שלו עדיין לא זכו אצלנו בהכרת הממסד. "המוזיאונים הישראליים עוד לא פתחו לי את הדלת, אפילו לאגודת הציירים והפסלים סירבו לקבל אותי. בכל מקום שואלים אותי איפה למדתי ציור, וכשאני מספר שלא למדתי לא נותנים לי חותמת הכשר. בחו"ל לא שואלים שאלות. אם העבודה טובה ויפה — היא נמכרת. אם הייתי גר בארצות־הברית כבר הייתי מיליונר, אבל אני אוהב את ישראל. אז נכון, נאלצתי להיפרד מתל־אביב בגלל שיקולי תקציב, אבל בכפר־סבא מאירים פנים לגייז". בדירה השכורה שלו ושל בן הזוג שלו בכפר־סבא, על קיר אחד תלויות עבודות שלו מ"סדרת ילדות" ומהקיר הסמוך נשקפים מרילין מונרו, אלברט איינשטיין, אלביס ומייקל ג'קסון, השייכים לסדרת "האייקונים שלי". סדרת "רחובות תל־אביב" כוללת פורטרטים של אישים (רבין, ז'בוטינסקי, ביאליק), אבל הכי הוא מתגעגע לפורטרט שנתן במתנה לגל גדות. "עיצבתי את התלבושות לסרט 'שושנה חלוץ מרכזי' שבו היא שיחקה, ועמדנו ביחד בחדר האיפור כשהיא קיבלה את שיחת הטלפון שבישרה על בחירתה ל'וונדר וומן'. על הציור שלה התזתי אבני סברובסקי כדי לתת לו גלאם". אפרופו גלאם, אנחנו נפגשים בשבוע של חג המולד, ומתחת לעץ האשוח המרהיב והעמוס בקישוטים שניצב במרכז הסלון הביתי מנמנמים שני חתולים שמנמנים, מאתיס ורומיאו, לצד חנוכייה מסורתית. בן זוגו של אלקנוביץ' כבר שבע שנים הוא רוסריו ניסטיקו, רקדן בלט איטלקי שצעיר ממנו בעשרים שנה, שניהם עונדים טבעות נישואים ומגדלים בארבע שפות (עברית, איטלקית, אנגלית וקמצוץ של רוסית) את מיכאל המתוק שמתיז חיוכים לכל עבר. מיום שנולד בלוס־אנג'לס, לפני עשרה חודשים, הם לא נעזרו במטפלת ומגדלים אותו בכוחות עצמם. ההורים הטילו וטו על אמנות
לארץ הוא עלה ממולדובה כאשר היה בן 10, יחד עם הוריו ואחותו הגדולה. "לא סבלנו שם מאנטישמיות, רק פחדנו מהק־ג־ב, ואבא שלי הציוני רצה לעלות לישראל. חיכינו שנה להיתרי היציאה וידענו שברגע שנקבל אותם יעמדו לרשותנו רק 24 שעות כדי לעזוב. אז חיינו על מזוודות. כשקיבלנו את האישורים צרחתי מאושר. עלינו לטיסה עם חמש שכבות של בגדים, הטמפרטורה הייתה מינוס עשרים מעלות, וכשדלת המטוס נפתחה בישראל היכה בנו גל של חום. אימא אמרה לי 'זה החום של המנוע', אבל הלהט לא הפסיק. באוטובוס הרגשתי כמו בתנור. ומהרגע הראשון ידעתי שזה המקום שלי". בתום שירותו הצבאי במחלקה הרוסית של 8200 התחיל ללמוד עיצוב אופנה ב'שנקר'. ארבע שנים רצחניות. "שכרתי חדר בתל־אביב ובמשך שמונה שנים מילצרתי ב'אפרופו' המיתולוגית, ליד היכל התרבות, וכך יצא ששלוש פעמים הגשתי ארוחה לבנימין נתניהו, שהיה אז סגן שר החוץ, והוא לא השאיר טיפ, אז בביקורו הרביעי במסעדה הפניתי אליו מלצר אחר. במסגרת הלימודים גם עשיתי סטאז' אצל גדעון אוברזון, ואחרי התואר הייתי האסיסטנט של ג'רי מליץ, שם זכיתי להכיר את כל הנשים החשובות: נעמי שמר, אורה הרצוג, לאה רבין, לילי שרון, ועוד ועוד. כל לקוחה והשיגעונות שלה. בזכותן הבנתי שאני יכול להיות מעצב אופנה, אבל זה לא מה שעושה אותי מאושר". את האושר מצא כאשר התגלגל לסט של הסרט "קלרה הקדושה" — והשאר היסטוריה. "עבדתי עם כולם, גם בקולנוע וגם בטלוויזיה", הוא אומר, "ואף במאי לא השתולל עליי מפני שמעולם לא עבדתי בשיטת ה'סמוך' ו'יהיה בסדר', אני תמיד דואג לאחרון הפרטים. בסרטים של אסי דיין, למשל, התחלנו לצלם בשש בבוקר, אחרי שהוא התניע עם בירה, ויום העבודה הסתיים בארוחת הצהריים מפני שהוא כבר לא היה מפוקס". מתי גילית את הזהות המינית שלך? "כבר בגיל 5 ידעתי שאני נמשך לבנים, אבל לא סיפרתי לאף אחד וגדלתי כסטרייט. בצבא הייתה לי חברה מדהימה, גם יפה וגם חכמה, אבל לא התלהבתי ממנה. באותם ימים כדי לפגוש גבר היה צריך מבצע צבאי — למצוא מודעה של 'מחפש פרטנר', לשלוח מכתב לתיבת דואר, לצלצל לטלפון ציבורי, זו הייתה תקופת האבן לעומת הסדום ועמורה של עכשיו". סיפרת להורים? "ברור שלא, לא רציתי לצער אותם, אבל אני בטוח שההורים ניחשו. לפני 13 שנה, כשאימי הייתה על ערש דווי, טיפלתי בה בלילות, שיתפתי אותה באמונה שלי על גלגול נשמות, ופתאום היא תפסה לי את היד ושאלה 'אתה כבר לא תתחתן, נכון?'. עניתי 'לא, אימא, אני לא אתחתן, ואת תדעי את כל התשובות כשתעברי לממד אחר'. אני חושב שזה קצת הרגיע אותה לפני שעיניה נעצמו", הוא אומר ולחלוחית בעיניו. החברה של אבא ואני
את רוס, האיטלקי שלמד בלט מודרני בשווייץ ובהולנד והגיע ארצה לחצי שנה כדי לרקוד ב"קמע", הכיר לפני שבע שנים. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון. התחתנו בניו־יורק. כשהחלטנו להביא ילד, החברה של אבא שלי התגייסה לעזרתנו, היא זו שסיפרה לאבא שאני הומו וגיליתי שהחששות שלי היו מוגזמים. כשמשהו צריך לקרות, אין סיבה לפחד. אבא שלי מקבל את רוס כמו בן". את כל חסכונותיהם, 200 אלף דולר, השקיעו השניים בהולדת מיכאל כחול העיניים. תורמת הביצית נבחרה ממאגר שהעמידה לרשותם הסוכנות האמריקאית, והפונדקאית שלהם הייתה "מאמא שחורה", כהגדרתם. "שירתתי בצבא, עשיתי מילואים, אני משלם מסים, ואני לא מבין למה המדינה לא מאשרת פונדקאות לגייז", הוא טוען. "למזלנו, הצלחנו לגייס את הכסף, אבל מה יעשה זוג שלא יכול לעמוד בסכום המטורף? מיכאל הוא הנס שלנו. כבר עכשיו הוא יודע שיש 'אבא נתיק' ו'אבא רוס' והוא יגדל ללא שום חסך". איך? "ילד סובל כשלוקחים ממנו משהו שהיה לו, למיכאל מעולם לא הייתה אימא. אנחנו לא נופלים מכל זוג של סטרייטים. רוס מתנהג כמו אימא היסטרית, ואילו אני מרדים אותו קצר ולעניין על מסורת החינוך הקומוניסטי. הוא לא הגיע לעולם בטעות, הוא לא פנצ'ר, הוא תוצאה של כמיהה בת שנים. במקום להשכיב אותו בפעוטון כמו מומייה אנחנו לוקחים אותו לפגישות עבודה וגם לצילומים, כל התעשייה מכירה אותו. רק לאחרונה השארנו אותו כמה שעות אצל אחותי כדי ללכת לפרמיירה של 'כפולה' של נועה קירל, סרט שלנו, ובמשך כל ההקרנה סבלנו מגעגועים. הלוואי שאצליח למכור מספיק עבודות כדי לעשות לו אח או אחות". אתם רבים לפעמים? "לפעמים?" הוא צוחקק. "פעמיים ביום רוס רוצה לחנוק אותי ופעם ביום בא לי להרוג אותו, אבל אנחנו לא יכולים אחד בלי השני. אנחנו נפרדים רק כשאחד מאיתנו הולך לשירותים".